שמינית גמר הגביע העולמי הוא ציון דרך חשוב בטורניר.
זה השלב הראשון בו משחקים בשיטת "נוק אאוט", המפסיד עוזב את הטורניר.
עניין אותי מאד לקרוא את הראיונות שנתנו 2 המאמנים סמפאולי מאמן נבחרת ארגנטינה ודהשמפ מאמן נבחרת צרפת.
מאמן נבחרת ארגנטינה הודיע שהם צריכים להגיע למשחק עם סכין בין השיניים. הצהרה לוחמנית ללא כל ספק. לעומתו מאמן נבחרת צרפת שיבח את ליאו מסי, וטען שמסי הוא שחקן שיכול לנצח משחק גם כשקבוצתו פחות טובה ביום מסוים. הבדלי גישות בין מאמנים שמרמזים על השקפת העולם שלהם, וכן על ראיית המשחק שלהם וההכנה לקראתו. האחד חושב רק על כוח, והשני חושב על קבוצתו כאיכותית יותר ומכבד את היריב. כוח ונוקשות לא מנצחים משחקי כדורגל אלא אם משתמשים בהם במידה הנכונה וכתוספת ליכולת טכנית טקטית גופנית ונפשית.
ואכן הנבחרת הרגועה, נטולת התככים, התוססת והמוכשרת היא אשר ניצחה ובצדק - נבחרת צרפת.
ההיבט הטכני: שתי הקבוצות גילו טכניקה טובה. שחקני נבחרת צרפת גילו טכניקה גבוהה בתנועה ותחת לחץ. אמבפה, גרייזמן, פוגבה, פאבאר, הרננדס, אומטיטי, וארן וקנטה הם שחקנים עם טכניקה ברמה גבוהה.
גם בארגנטינה יש מספר שחקנים בעלי טכניקה גבוהה אולם למעט מסי, אגוארו שנכנס בסוף המשחק, די מריה ובנגה שאר השחקנים ברמה טכנית נמוכה יותר. הדבר מתבטא בדיוק במסירות וברגש שלהן, כדי לאפשר לשחקן המקבל את הכדור, את המשכיות הפעולה. דבר שהוא בהחלט נלמד בגיל הצעיר ויש לתת עליו דגש רב באימונים.
השערים של די מריה ופאבאר היו מן היפים שראיתי. במיוחד של זה האחרון אשר בעט כדור קשה ממרחק רב ובספונטניות, מבלי לעצור את הכדור ואף בעוצמה המתבקשת לפגוע במטרה. ההכנה של השער הייתה גם היא מושלמת, מסירת עומק בין המגן לבלם של מטודי, הרננדס בתנועה לשטח ריק מקבל את הכדור ועל גבול התיקול מגביה בנגיעה הראשונה לעבר הפינה הרחוקה. ויש כלל ברור מאד במיקום השחקנים בעת התקפה: בפינה הרחוקה "מרוויחים כסף". גם אפשרות הבקעה וגם מניעת התקפת מעבר (מתפרצת) במידה והשוער או ההגנה זכו בכדור.
ההיבט הטקטי:
שתי הקבוצות במערכים כמעט זהים, ארבעה שחקני הגנה לשתיהן.
הקישור הצרפתי עם 5 שחקנים כאשר גריזמן משחק מתחת לחלוץ המרכזי ג'ירו. מכיוון שלנבחרת צרפת שחקנים מהירים, עם ובלי הכדור ושחקן מטרה - חלוץ מרכזי עם יכולת שמירה על הכדור עם הגב לשער, הרי שהם זקוקים לשטח כדי לצאת להתקפות מהירות. לכן הם הפעילו לחץ ברצועת האמצע ובשליש האחרון של המגרש כדי להוציא את שחקני ארגנטינה קדימה תוך כדי הנעת כדור אנמית, ואז ברגע שקו הקישור של ארגנטינה התפרק הדרך של הצרפתים לשער הייתה קלה יותר.
לעומת זאת נבחרת ארגנטינה הייתה מסורבלת בהנעת הכדור, מכיוון שמסי אינו חלוץ מרכזי, לא היה להם שחקן מטרה ועל כן הם כמעט ולא יצרו הזדמנויות לכיבוש שערים.
היבט הכושר הגופני:
אני מודע לכך ששחקני שתי הנבחרות נמצאים למעשה על קצה גבול היכולת הגופנית שלהן. אחד האימונים היותר חשובים בכדורגל המודרני (אם יש דבר כזה) זה אימון ההתאוששות. השחקנים עוברים עונת כדורגל מרובת משחקים, והמאמנים צריכים להיות רגישים למצבם הגופני, גם מאמני הקבוצות ומאמני הנבחרות בטורניר זה.
שחקני צרפת נראו לי יחסית "טריים" יותר מאשר שחקני נבחרת ארגנטינה, אולם עדיין 2 הנבחרות הציגו יכולת גופנית טובה. אפשר היה להבחין שגם ברבע השעה האחרונה של המחצית השנייה, הייתה עדיין מהירות בתנועה, חזרה להגנה ויכולת טובה של ניתור ותיקול. היה רפיון קל בנבחרת צרפת לאחר השער הרביעי אבל אפשר להבין זאת.
ההיבט הפסיכולוגי:
בהתייחס לפתיחת הפרשנות שלי על הצהרות המאמנים לפני המשחק, הייתה לי תחושה שהדבר הקרין על השחקנים. נבחרת צרפת נראתה נינוחה אולם נחושה. נבחרת ארגנטינה נראתה עצבנית ולעיתים אלימה.
אין ספק שמשבר האמון בין שחקני נבחרת ארגנטינה למאמן, והיחסים בין "השחקנים הקובעים" לשאר השחקנים, השפיעו על מצב השחקנים ואיכות הביצוע שלהם כיחידים וכקבוצה.
נבחרת צרפת שיחקה בצורה מאורגנת וללא נפילה מנטלית, גם לאחר שנבחרת ארגנטינה עלתה ליתרון 1:2 ונראה היה שהם בטוחים ביכולתם להפוך שוב את התוצאה, וכך עשו. לעומתם, נבחרת ארגנטינה לא האמינה ביכולתה לשמור על התוצאה ויכולת השחקנים הלכה ופחתה, ובמקום יכולת הם הפעילו כוח ועצבנות רבה, דבר שלא אפשר להם לחזור למשחק.
מאמן יקר,